יום ו’ י”ז טבת תשפ”א
היה יהודי בירושלים, שהיה אב למשפחה ברוכת ילדים, והיה מאושפז בבת החולים עקב מחלה קשה שבה חלה ל”ע. מצבו היה כה קשה, עד שהרופאים התייאשו מרפואתו ולא נתנו לו עוד סיכויים.באחד הימים יצא ר’ אשר עם החברים לפעלד ב’שן הפיל’, ותוך כדי שיחה התחיל ר’ אשר לדבר בכאב עצום ואמר: פעם, כשהיה יהודי חולה, לא היה בית חולים, אז מה עשו, היו באים לבית הכנסת, פותחים את ארון הקודש ובוכים ומתחננים לה’ שיבריא, הם ולא היו מתייאשים.אבל היום, כשהולכים לרופאים והרופאים אומרים שאין מה לעשות, כולם פוכרים ידיהם בייאוש ואומרים – מה אפשר לעשות?! ה’ יעזור… וכל אחד הולך לדרכו.ר’ אשר המשיך בכאב: והרי אותו יהודי הוא אב למשפחה ברוכת ילדים, ומה הם יעשו בלי אבא?! מהיכן יתפרנסו?! מי יטפל בהם?!כאן התחיל ר’ אשר לעשות לצעוק צעקות נוראות ואמר: ריבונו של עולם, תַּרְאֶה שאתה הוא המחליט ולא הרופאים! הם לא יגידו אם הוא יהיה בריא או לא! אתה תגיד והוא יהיה בריא! והוא יהיה בריא!!!לאחר מכן התחיל ר’ אשר לומר סליחות ל”תענית אסתר” ופרקי תהלים, וכל החברים הצטרפו אליו בצעקות גדולות ונוראות.באותו זמן שכב החולה בחדרו בבית החולים ופתאום חשב לעצמו, מה אני עושה כאן? הרי הרופאים טוענים ממילא שאין להם מה לעשות עמי! הוא קם על רגליו, לבש את בגדיו הרגילים וברח מבית החולים לכיוון ביתו, לתדהמת כל בני משפחתו.מאז הוסיף מצבו והשתפר עד שהבריא לגמרי. הוא זכה לעוד עשרים שנות חיים.