הקב"ה הוא נושא עוון.
הקב"ה לוקח את העוונות שלנו ושמח בהם, הנה הנה דער בוחר'ל האט אנרגיות, מצוין.
זבל פרידותיו של יצחק ולא כספו וזהבו של אבימלך. הקב"ה רוצה שניקח את הנפילה למקום הנכון. הנפילה היא חלק מעליה, כמה שהיא נראית בלתי רצויה, היא לפעמים – במבט לאחור יכולה להיראות אחרת.
כלומר, זה בטוח שהעבירה היא בלתי רצויה, אבל אם אני מחפש להיות רצוי ונוהג לפי הצדק, מאיפה אני יכיר את ה'?
לכן הקב"ה מכניס בי בטבעיים שלי מידות שליליות, כדי שאני יכיר את אפסיותי, ואת הסכנה שלי, ומתוך כך בכל דבר שאעשה אדע שלא היה חסר הרבה שלא אעשה את זה, ואם אני כן עושה את זה, זה כי הסיבות של ה' גרמו לי לעשות את זה, וה' עשה את זה ולא אני.
העבירה היא אכן לא רצויה, אני מתבייש בה, אבל אם בסופו של דבר זה הביא אותי להכרת העצמיות שלי, וזה הביא אותי להכיר את הקב"ה, יצא מזה משהו טוב.

וזה אכן היה מטרת כל הנפילה
אדם שנשבר מהכישלון, הוא אדם שמתעקש להישאר באחיזה שלו, בגאווה שלו, הוא לא מוכן להכיר את עצמו.
הוא רוצה להכיר את עצמו בתור מושלם, ולכן הוא לא מוכן לקבל את עצמו כשהוא נופל, והוא נשבר ונסגר לשלושה ימים ולילות. אין עם מי לדבר.
ואז אחרי שבועיים הוא שוכח מזה, והוא חוזר להיות הגבר המוצלח, ה"זה שאין לו בעיות" וכן הלאה, הוא מסתובב ורואה הצלחות, גם אם יש פה ושם כישלונות, הוא מטאטא אותם מתחת לשטיח. עד ששוב בא פיצוץ… ששוב משכיב אותו ליומיים… אין יוצא ואין בא
והכל בגלל שהוא לא מוכן להכיר את עצמו, הוא לא מוכן להודות בזה.
הסיבה שלכן הוא לא מוכן להודות באמת שלו היא:
כי הוא לא מאמין שאחרי שהוא יודה בזה – יהיה לו חיים, וואו וואו איזה חיים, חיים שמעולם לא היו לו, הוא יגלה עולם חדש. אבל הוא מפחד לעבור את השלב המפחיד המביא אל החיים החדשים והפורחים
הוא חושב שאחרי שהוא יודה בזה, הוא ימות.
וכך הוא יחטוף מכה אחר מכה, עד שיתפוס "רבש"ע אתה תתעקש להסביר לי מי אני, אתה תכניס אותי בכח לדרך הזאת" – כי הדרך הזאת היא החיים והטוב
בכך הוא בעצם הופך את הנפילה לסיבה לעליה, שלולי הנפילה לא היה בא לזה
הנפילות באות על חיסרון ההידבקות בעצמך, שאתה שוב שכחת מי אתה, אבל כשאתה נזכר בזה, ואתה צועק לה' רבש"ע אני לא יכול מול עצמי, כי עצת היצר הזה זה ממש עצתי, כאן הקב"ה יוריד ממנו את הווליום של הבעירה, כי הוא הגיע לתכלית ולמטרה שלשמה בער לו כ"כ השפלות שלו
אנחנו יוצאים מפיצול אישיות, אנחנו חייבים לחבר את העצמיות האמיתית שלך, עם המציאות שקוראת בשטח – שאתה כן מצליח וכן פורח
ולבוא למסקנא שלא אתה פועל ועושה, כי לא היה חסר הרבה שלא הייתה עושה את שאתה עכשיו עושה, והסיבות שגרמו לך כן לעשות את מה שעשית כמה חסד שהם גם לא היו, א"כ מה סיבב את הכל, הכל זה הקב"ה.
כך הולך ומתפרסם שם ה' בעולם…

דוד המלך אומר חשבת דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך, כתוב במדרש: אמר דוד בכל יום ויום הייתי אומר למקום פלוני אני הולך ואח"כ לפה ואח"כ לשם, והיו רגלי מוליכות אותי לביהמ"ד.
מה בא מדרש זה להשמיעני, הרגליים שלי לא מוליכים אותי לביהמ"ד! מה אעשה?
הסביר הרבי, שהכוונה היא שדוד המלך תמיד חי שהוא מצידו לא היה הולך לביהמ"ד, וזה שהוא כן הולך, זה אתה שאתה מוליך אותי לשם.
האדם השלם חי את הסכנה שלו כל הזמן, ודווקא בפחד הזה מהסכנה שלו, הוא מוצא החיות ואת השמחה של ההישענות על ה'.
לאורך ימים …
?יפה ומחזק אפשר להכין עוד