יום ה’ י”ב ניסן תשפ”א
´חקל יצחק´ זצוק”ל, היה רגיל לספר לאחר שסיים את עריכת הסדר בלילו השני של חג הפסח, את הסיפור שגם אביו ה´אמרי יוסף´ היה רגיל לספר באותה עת”.
“מעשה באברך אחד שערך את ליל שני של הסדר, ואמר שיר השירים והאריך בסיפורי יציאת מצרים, אבל לא חטפתו עדיין השינה, ועל כן לא רצה ללכת לישון. הוא התיישב בדעתו שמכיוון שביום ב´ של פסח הוא הזמן שהתרחש ´סעודת אסתר´ ועל כן יקרא כעת את המגילה.
“כאשר סיים את המגילה, הבחין בנשמה שהגיע מעולם האמת, שהתייצב לפניו וביקש תיקון לעצמו. ´מה רצונך ממני וכיצד אני קשור אליך?´, תהה האברך.
“´ישנן נשמות´, גולל הנשמה את מסכת תלאותיו, ´שאף אחרי שנידונו וקיבלו את שלהם בכל זאת אין ביכולתם להיכנס לגן עדן עד שתהיה להם זכות מיוחדת. ברם, בכל שנה בשעת קריאת המגילה פותחים שערי גן עדן ואז יוכל כל אחד ליכנס. 
חודשים רבים לפני זמן הקריאה, כבר עומדים רבבות נשמות על יד השער וממתינים לפתיחתו, אולם מכיוון שזמן קריאת המגילה אינו אלא שעות ספורות על כן מי שהספיק להיכנס, זכה וקנה מקומו ומי שנותר בחוץ, צריך להמתין לשנה הבאה.
“´כבר שנים אני ליד שער גן עדן ובגלל הדוחק הרב לא הצלחתי להיכנס. גם השנה, היה אך כפסע בין כניסתי, אך השער נסגר לצערי בדיוק ברגע זה. נותרתי על עומדי והחלטתי, כי לא אזוז ממקומי עד שיקראו את המגילה בשנה הבאה. 
הלילה, ליל פסח מששמעתי לפתע שקוראים את המגילה, התחלתי לדפוק על שערי גן עדן שיניחוני להיכנס. לשמע קול נקישות שלי, יצא אליי שומר הפתח ואמר: ´הן אמת שקוראים כעת את המגילה אך הלא אין זה זמן קריאתה! אך התעקשתי ודבקתי בעמדתי.
“´לפתע, יצא אלינו אחד מבית דין של מעלה, ואמר לי: ´הדין עם השומר שקריאת המגילה צריכה שתהיה בזמנה וזולת זה אינה מועלת, אלא אם כן תרד לאברך הקורא אותה ואם הוא יפסוק שתוכל להיכנס, כי אז תורשה לך הכניסה´´.
ה´חקל יצחק´ הוסיף ואמר, כי אביו ה´אמרי יוסף´ היה דייקן גדול בסיפורי עובדות, ולא היה דרכו לספר שום סיפור ללא פרטים. בכך שסתם ולא פירש מי היה האברך, כנראה שכוונתו היתה על עצמו”..